יום שני, 12 בנובמבר 2018

צרפת: מקרון "שכח" את בגידתו של המרשל פטן


נשיא צרפת עמנואל מקרון עורר בשבוע שעבר סערה לאחר ששיבח את המרשל אנרי פיליפ פטן, דמות "שנויה במחלוקת" בהיסטוריה הצרפתית, על תפקודו במלחמת העולם הראשונה. פטן, שהוביל את הצרפתים לניצחון בקרב ורדן במלחמת העולם הראשונה, נודע לשמצה כמנהיג משטר וישי ששיתף פעולה עם הנאצים בתקופת מלחמת העולם השנייה.

אתר וואלה! מציין שהארגונים היהודיים בצרפת אמרו כי דבריו של מקרון "מזעזעים" ומהווים עלבון. פרנסיס קאליפת, נשיא ארגון הגג של יהודי צרפת (קריף), אמר כי "זה מעורר תדהמה שצרפת מוכנה להוקיר אדם שהוגדר כלא ראוי להיות צרפתי במשפט שבוצע בשמו של העם". גם יריביו של מקרון גינו את התבטאויתיו על הגנרל. ז'אן-לוק מלנשון, מנהיג השמאל הרדיקלי, כתב בחשבון הטוויטר שלו: "מרשל ז'ופר היה המנצח במלחמת 1914-1918. פטן היה בוגד ואנטישמי. פשעיו ובגידתו לא יכולים להימחק מההיסטוריה. מקרון, הפעם, הלכת רחוק מדי". לא רק אירגונים יהודיים גינו את דברי נשיא צרפת, אלא גם מזכ"ל מפלגה הקומוניסטית הצרפתית שאמר עליו "בוגד אנטישמי" ואזרחים צרפתים לא יהודים שכעסו מאוד.
 
פטן קודם להנהגת צבא צרפת באמצע 1917, אחרי הניצחון בוורדן, כשהוא משקם את המורל בקרב החיילים אחרי שורה של מרידות ומפלות אחרות. זה היה הקרב הארוך ביותר במלחמת העולם הראשונה, שבו נהרגו יותר מ-300 אלף חיילים צרפתים וגרמנים במשך עשרה חודשים של קרבות שוחות. פטן הפך לגיבור לאומי ועל שמו נקראו רחובות ברחבי צרפת. שני עשורים לאחר מכן, עם כיבוש צרפת בידי הנאצים, פטן מונה לשמש ראש ממשלת צרפת. ממשלו, שהתבסס בחלק הלא כבוש המוכר כצרפת של וישי, שיתף פעולה עם הנאצים ועם גירוש יהודיה למחנות ההשמדה. הוא נידון למוות אחרי המלחמה, אך הנשיא דאז שארל דה גול, שהעריץ את הישגיו הצבאיים של הגנרל, הפחית את העונש למאסר עולם. הוא מת ב-1951 בכלא בגיל 95.

בעקבות הביקורת ירדה מסדר היום כל תוכנית להכליל את שמו של פטן לצדם של הגנרלים הצרפתים מהמלחמה, שקיבלו הוקרה בטקס שהתקיים בשבת שעברה. ואולם, ההתבטאות פתחה מחדש את פצעי העבר של צרפת, ובמרכזם העובדה כי משטר וישי קידם - באופן עצמאי ובלתי תלוי בנאצים - חקיקה אנטי-יהודית ונשא באחריות לשילוחם למוות של עשרות אלפי יהודים מצרפת. ההוכחה המשמעותית ביותר לכך נמצאת במוזיאון השואה בפריז. בארכיון שלו מתועד מסמך רשמי מ-1940 עם הערות בכתב ידו של פטן, שמוכיחות כי מילא באופן אישי תפקיד מכריע בדחיקתם וברדיפתם של יהודי צרפת. את המסמך חשף ב-2010 סרז' קלרספלד, צייד הנאצים וחוקר השואה הצרפתי הנודע. חלק ממנו פורסם בשעתו בתקשורת, אך הוא נשכח מאז. בסוף השבוע העביר ל"הארץ" פרנסואה היילברון, סגן נשיא המוזיאון, סריקה מלאה של המסמך, על רקע העניין המחודש בחלקו של פטן בשואה.

הרי לכם ניאו-ליבראל מה"מרכז" הפוליטי שפוזל ימינה. בוגד פרו-נאצים עם נהרות של דם על הידיים הופך בחזרה לגיבור, כאשר מקרון "הפוליטיקאי המהוגן" פתאום "שוכח" מי היה מרשל פטן, מה הוא עשה, וכיצד הוא מכר את צרפת לצורר הנאצי. מתנה גדולה ללה-פן מנהיגת הימין הפשיסטי הצרפתי ולאביה מכחיש השואה! מקרון עצמו משתעשע בפשיזם, ומקדם אג'נדה כלכלית "של המרכז" שאינה אלא דיכוי מעמד העובדים והעשרת עשירי צרפת, וזאת לצד ניפוח וליבוי הנאמנות עד כדי שהוא "סולח", למעשה, לרב-המרצחים, הארכי-בוגד, פטן על מעשיו המפלצתיים.

יום שבת, 10 בנובמבר 2018

כמו במשטר טוטליטרי - על "חוק הנאמנות בתרבות"‎

 
 ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת דנה בשבוע שעבר בחוק "נאמנות בתרבות" שיזמה השרה מירי רגב כהכנה לאישורו בקריאה שנייה ושלישית, לאחר שהחוק עבר בקריאה ראשונה השבוע בכנסת. ח"כ יעל כהן-פארן (המחנה הציוני) אמרה בדיון כי "משטר שמחליט מה יעלה על בימות התיאטרון ומה לא - הוא משטר פשיסטי". הנה, אפילו מרכז-שמאל ציוני קורא לילד בשמו - פשיזם. כי זה בדיוק מה שהשרה רגב בונה לנו כאן. משטר שמממן "אומנות" ו"תרבות" מטעמו ומשליך לכלבים כל אומנות שמבקרת אותו. כמובן שכרגע עוד לא מדובר באיסור על הצגת אומנות שכזו, אלא "רק" שלילת מימון ממנה. כשהשלטון מממן רק אומנות שהולמת את טעמו, קוראים לזה - אומנות התעמולה.

בתוך כך, וככל הנראה במחאה על החוק הרודני, פסל של שרת התרבות והספורט מירי רגב הוצב באותו היום ברחבת כיכר הבימה בתל אביב. בפסל לבושה השרה רגב בשמלה לבנה, עומדת מול מראה גדולה ומוקפת בעמודים בתוך שטח מתוחם בחבל כשלצידה מופיע שלט שעליו כתוב "בלב האומה". עוברי אורח שחלפו הבוקר בכיכר התקשו תחילה לזהות כי מדובר בדמותה של השרה רגב. מאחורי עיצוב הפסל עומד איתי זלאיט, שהציב ב-2016 פסל מוזהב בדמותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בכיכר רבין.

התיקון לחוק התרבות והאמנות, שאותו מובילה השרה מירי רגב אמור לשלול תקציבים מגופים נתמכים ש"חותרים" תחת ערכי המדינה וסמליה. כך לדוגמה, יישלל תקציב ממוסדות תרבות שיפגעו בסמלי המדינה או יבזו אותם, יציינו את יום העצמאות כיום אבל או ישללו את קיומה של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית. הצעת החוק קושרת לראשונה באופן הדוק בין תכנים אמנותיים ובין תקצוב ותמיכה שמקבלים יוצרים ממוסדות תרבות מהמדינה. במסגרת מה ששרת התרבות מכנה "צדק תרבותי", הכוונה היא לערוך שינויים בקריטריונים של ועדת התמיכות במשרד התרבות והספורט.

החוק עבר בקריאה ראשונה ברוב של 55 קולות בעד לעומת 44 מתנגדים, בכנסת ביום שני האחרון לאחר דיון סוער. עוד במהלך הצגת הצעת החוק על ידי השרה רגב, קראו חברות כנסת במחנה הציוני קריאות נגד שרת התרבות. הדיון הידרדר למהומה כשכינה ח"כ אורן חזן את ח"כ אילן גילאן "חצי בן אדם" ובתגובה תקף ח"כ חיליק בר את ח"כ מאיר כהן, שניהל את הדיון.

היכן היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון? או שמא מדובר במדינה שבדרך למקום מכובד לצד מדינות "חופשיות" כמו מצרים וערב הסעודית? כיום שוללים תקציב ממי שבא בביקורת לשלטון. מחר, יכלאו אותו. נטענת הטענה מצד הימין שאין סיבה שהמדינה תממן את מי ש"חותר תחתיה". אך איך מחליטים מי "חותר תחת המדינה"? הפוליטיקאים מקבלים שיקול דעת להחליט איזה אומן לממן ואיזה לא. האומנות הופכת לאומנות מטעם, ומי שרוצה להביע ביקורת לגיטימית (או "לא לגיטימית") ייאלץ לנסות ולחפש מקורות מימון אחרים.

במדינה דמוקרטית, אדרבא, דווקא היו שמחים לממן אומנים שבאים בביקורת חריפה כלפי מוסדות המדינה והפוליטיקאים שבשלטון. שהרי, ביקורת היא נשמת-אפה של הדמוקרטיה. מי שאין לו מה להסתיר, לא חושש מביקורת. אבל מי שמעוניין במשטר עם יד-ברזל, מעדיף שלא יבואו בטענות אל משטר זה, ומעדיף לשמוע מקהלה שלמה של אומנים המשבחים אותו ברבים.

80 שנה לליל הבדולח

 
 9 נובמבר 1938. ליל הבדולח. הלילה הזה, היה לילה של שנאה ברמות על. פוגרום שהעיד על העתיד. לפני 80 שנים בדיוק. בפוגרום מתוכנן היטב פשטו אלפי נאצים על מרכזים וריכוזים יהודיים בגרמניה והשמידו כמעט את כל בתי הכנסת בגרמניה, לצד אלפי חנויות ובתי עלמין. מאות יהודים נרצחו באותו ערב. "הבדולח" – על שם אותן זכוכיות שמילאו את רחובות גרמניה, מהחלונות המנותצים של החנויות והבתים. הנאציזם השתולל, סימן לבאות - היטלר ו"החולצות החומות" שלו כבר לא חשו מאוימים בידי אף גורם בגרמניה ולכן הוציאו אל הפועל את זממם הפשיסטי והאנטישמי.
 
פעם זה היה היהודי. היום זה הערבי, המוסלמי. אבל אסור להתבלבל. אם האנטישמיות לא בקדמת הבמה, היא תמיד קיימת. מי ששונא באירופה את המוסלמי בגלוי כיום, במקרים רבים מחזיק בסתר ליבו שנאה יוקדת ליהודים. לעתים אף יהודים עצמם, שגרים בישראל, מאמצים רטוריקה שכזו כפי שכניהם הערביים. אך בראש ובראשונה, באירופה ובארה"ב, האנטישמיות הקלאסית עודנה זורמת בדמו של הימין הקיצוני. היא רק מומרת כיום, בחלקה או ברובה, לשנאת מוסלמים ושאר זרים.

עוד לא יבש דם הנרצחים - יהודים בבית כנסת - בפיטסבורג בארה"ב וכבר הימין הקיצוני האנטישמי שם ממשיך לזמום לפגוע ביהודים, בשחורים, בהיספנים. האינטרס של כל יהודי הוא להילחם בגזענות בכל מקום ובכל זמן. שהרי, מי שכיום מסית נגד מוסלמים, מחר יסית נגד יהודים ויקום עליהם להרגם. פשיסטים לעולם אינם משתנים. בישראל יש לאנשים אשליות כאילו לה-פן ומקביליה ברחבי העולם הם "טובים ליהודים" כי הם נלחמים במוסלמים. אך "האויב של האויב שלי הוא ידידי" - זהו משפט שגוי. לה-פן ואביה מכחיש השואה היו שמחים מאוד להכפיש יהודים בגלוי, אם רק האקלים הפוליטי היה מאפשר להם.

כבר שמענו את אותן הזמירות, באירופה ולעתים גם בארץ - "הם גונבים לנו את הבנות", "לוקחים לנו את מקומות העבודה", "באים להשתלט", "הורסים את התרבות". היטלר וגבלס אמרו את זה על היהודים, כיום אומרים את זה על מוסלמים באירופה ועל שחורים היספאנים בארה"ב. וגם על יהודים. תמיד גם על יהודים, אפילו אם שנאה אנטישמית זו מצויה כעת רק "על אש קטנה".

ימין קיצוני תמיד נשאר ימין קיצוני. פשיסטים נשארים פשיסטים. אותה גברת אבל בשינוי אדרת. צריך להילחם בגזענות ובאנטישמיות בכל מקום ובכל זמן.

יום רביעי, 7 בנובמבר 2018

הבחירות בארה"ב - חצי מהפך





רשתות הטלוויזיה בארה"ב הכריזו אתמול (רביעי) כי לפי ההערכות שלהן הדמוקרטים הצליחו לחולל מהפך ולהבטיח לעצמם שליטה בבית הנבחרים האמריקני. הדמוקרטים הצליחו להעביר לידיהם לפחות 23 מושבים רפובליקניים. לפי התוצאות כרגע לדמוקרטים יהיו 221 מושבים בבית הנבחרים לעומת 199 לרפובליקנים. בסנאט יהיו 51 רפובליקנים לעומת 45 דמוקרטים. לתוצאות תהיה השפעה גדולה על מידת החופש שבה יוכל ממשלו של הנשיא דונלד טראמפ להתנהל בשנתיים הבאות.

בסנאט עמדו הרפובליקנים במשימתם והצליחו לשמר את הרוב שלהם. הם הבטיחו לפחות 51 מ-100 המושבים בו, ומעבר לזה הם צפויים לזכות במושבים נוספים. בדרך לניצחון הצליחו הרפובליקנים לכבוש לפחות שלושה מושבים של סנאטורים דמוקרטים. דקות אחרי שהוכרז ניצחונם של הדמוקרטים בבית הנבחרים צייץ טראמפ בטוויטר: "הצלחה אדירה הלילה! תודה לכולכם!".

בארה"ב, בניגוד לישראל - המשטר הוא פדראלי ויש בו "איזונים ובלמים" בין רשויות השלטון השונות. הנשיא הוא ראש המשטר הפדראלי והמפקד העליון של הצבא, אך הוא זקוק לאישור הקונגרס (בית הנבחרים והסנאט) למרבית פעולותיו, כגון חקיקת חוקים, אישור התקציב, או אף יציאה למלחמה של ממש. הסנאט מייצג את המדינות השונות בארה"ב, כאשר לכל מדינה יש נציגים - מה שנותן קול גם למדינות שאוכלוסייתן נמוכה. בית הנבחרים, בדומה לכנסת אצלנו, מבוסס על ייצוג פרופורציונאלי של האוכלוסייה הכללית. בכך נשמר איזון בין כוחן האוטונומי של המדינות כמרכיב במשטר, לבין כוחה של האוכלוסיה כולה.

מה זה אומר? שלמעשה עכשיו הכוח של שתי המפלגות מוגבל. טראמפ כבר לא יכול לחוקק איזה חוק שהוא רוצה, כי הרוב הדמוקרטי בבית הנבחרים יכול לחסום אותו (כל חוק מצריך אישור הן של הסנאט, שבו יש רוב רפובליקני, והן של בית הנבחרים, שבו יש רוב דמוקרטי). מצד שני, בגלל הצורך באישור הסנאט, גם הדמוקרטים ששולטים בבית הנבחרים לא יכולים לחוקק חוקים כרצונם. כך שלמעשה כל חקיקה וכל צעד, כולל צעדים מלחמתיים משמעותיים, יצריכו משא ומתן בין שתי המפלגות. כוחו של טראמפ מוגבל כיום הרבה יותר ממה שהיה עד עכשיו.

צריך אבל להיזהר מלחגוג את הניצחון הזה כניצחון של "השמאל" על הימין הרדיקלי שבבית הלבן. הדמוקרטים הם מפלגת מרכז שמחוברת בטבורה, בדיוק כמו הרפובליקנים, להון האימפריאליסטי הגדול של וול-סטריט ולגנרלים שבפנטגון. מזה עשורים (ואף לפני כן), כשהיו בשלטון הם לא בחלו במלחמות אימפריאליסטיות ומעשי זוועה במדינות הניאו-קולוניאליות, מוויאטנם ועירק ועד יוגוסלביה (לשעבר) ואפגניסטן. גם ברק אובמה ה"שמאלן" ציווה על מעשי טבח אזרחים בידי מל"טים (מטוסים ללא טייס בשליטה מרחוק). גם במדיניות פנים - הדמוקרטים מנהלים זה מכבר מדיניות ניאו-ליבראלית.

שתי המפלגות הגדולות בארה"ב הן מפלגות של ההון הגדול. צריך תמיד לזכור זאת. האלטרנטיבה אינה נמצאת בבית הנבחרים, אלא ברחוב ובמקום העבודה, והיא אלטרנטיבה קומוניסטית.

יום שני, 5 בנובמבר 2018

הפתעה חרדית בבחירות המקומיות בחיפה - אליה וקץ בה?



הפתעה בחיפה: חרדים תמכו... במועמדת אישה, ועוד חילונית (!) לראשות עיריית חיפה. עינת קליש-רותם, שזכתה בבחירות לראשות העיר, זכתה לתמיכה מלאה של לא אחרת מאשר מפלגת "דגל התורה" של הזרם החרדי הליטאי. ולא רק שהליטאים תמכו באשה חילונית, הם גם תמכו במישהי שהיה ברור שתמנה לסגן רב קונסרבטיבי: הרב דובי חיון, ראש קהילת "מוריה" בעיר ומי שעמד בראש רשימת מרצ למועצה, התפרסם לפני כמה חודשים כשנעצר בהוראת בית הדין הרבני בחיפה משום שערך טקסי חופה ונישואין של מי שבית הדין הרבני הגדיר "פסולי חיתון"!

אך בעוד ש"דגל התורה", מאינטרס פוליטי פרגמטי שלה, תמכה באישה חילונית (שהיא מחוץ למחנה החרדי ומחוץ לפוליטיקה הפנים-חרדית) לראשות עיריית חיפה, עדיין במפלגה זו, ובשאר העדה החרדית, מסרבים לתת לנשים לרוץ לבחירות מטעם המפלגות החרדיות או לייצג אותן בכנסת.

מכיוון שהנשים החרדיות הן המפרנסות העיקריות או לפחות שותפות לפרנסה אפשר היה לחשוב שיהיה להן כוח ומעמד משמעותיים בקהילה החרדית. במציאות הדבר נשלל מהן, בכך שמונעים מהן כל אפשרות משמעותית להשמיע את קולן. אין לנשים כל אפשרות להיות מנהיגות רוחניות, כי אין להן גישה לטקסטים ההלכתיים הקאנוניים שלפיהם נפסקות ההלכות ומתנהלת החברה. אין להן כל אפשרות לכהן כנציגות ציבור מטעמי צניעות, כביכול. מאותה סיבה הן גם לא יכולות לנאום לפני גברים. העובדה שהגברים החרדים מקשיבים לנאומים של חברות כנסת חילונית ואף דתיות ונושאים ונותנים אתן - לא רלוונטית. בבית הם רוצים את הנשים שלהן כנועות, צייתניות ובעיקר שקטות.

בבחירות 2015 קמה קבוצת הנשים החרדיות "לא נבחרות לא בוחרות" אשר דרשה מהמפלגות במגזר לתת ייצוג לנשים כתנאי לקבלת קולן בקלפיות. הקבוצה לא שינתה אמנם את דפוסי ההצבעה בסופו של דבר, אולם רעיונותיה הודהדו בקרב נשים חרדיות, בעיקר אלה המגדירות עצמן אורתודוקסיות מודרניות שאינן חלק מהציונות הדתית. יוזמה זו כשלה ונשים חרדיות המשיכו להצביע בעד מועמדים גברים, אך הפעילות עדיין ממשיכות במאבקן.

כמו בחיפה, גם במסדרונות הכנסת - לחברי כנסת חרדים אין בעיה לשבת בכנסת ובממשלה יחד עם נשים, חברות כנסת או שרות, בהתאמה, כל עוד אלו אינן באות מהמחנה החרדי, שהוא שוביניסטי וסקסיסטי לעילא ולעילא. הגיע הזמן שגם במפלגות האלו יתנו לנשים להתמודד בבחירות ולייצג את הנשים החרדיות שמצביעות למפלגות אלו!

במאמר מוסגר, יש לציין שבבית שמש זכתה בבחירות אישה דתייה, שהביסה את המתמודד החרדי. ד"ר עליזה בלוך גברה על ראש העיר המכהן משה אבוטבול ותהיה ראשת העיר של בית שמש. קולות החיילים קבעו את ניצחונה, שהיה בפער של כ-500 קולות בלבד. המועמדת הדתייה נראתה בהתחלה כחסרת סיכוי לכבוש את ראשות העיר, שיותר ממחצית ממצביעיה בחרו במפלגות חרדיות לכנסת האחרונה. אך היא הצליחה לקבל תמיכה מהבית היהודי ועד למפלגת העבודה, ולהלחיץ את ראש העיר מזה שתי קדנציות שזכה לתמיכת ש"ס ויהדות התורה.בלוך הדגישה לאורך כל הקמפיין שלה כי היא פונה לכלל המגזרים ומתחה ביקורת על אופן התנהלותו של אבוטבול. בסוף השבוע האחרון הוא זכתה לחיזוק מצד עדינה בר שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף. "אני פה בשביל עליזה, אני פה בשביל בית שמש", אמרה בר שלום בכנס של המועמדת.

יום שבת, 3 בנובמבר 2018

מחשבות על העצרת לזכרו של יצחק רבין ז"ל

אמש (מוצאי שבת) נערכה בכיכר רבין בתל-אביב העצרת לזכרו של יצחק רבין ז"ל. אני לא הגעתי לעצרת זו. אחת הסיבות לכך היא שאנשי ימין כמו השר צחי הנגבי ידברו. צריך לזכור טוב מאוד מי הסית, המנהיג של איזה מפלגה עמד על המרפסת וראה הסתה מבחילה בהפגנה שמתחת לרגליו, ושתק. צחי הנגבי משתייך למפלגה זו. האם המנהיג או אפילו השר הנגבי אי פעם הביעו חרטה על ההסתה המסיבית שמפלגתם שלהם נקטה בה? נראה כי ארגונים כמו "דרכנו", מארגני העצרת, שקוראים לעצמם "שמאל", מוכנים להזמין לעצרת את מי שנתנו לחברי מפלגתם להסית ולהכפיש בריש גלי כנגד יצחק רבין ז"ל עצמו, שלזכרו מוקדשת העצרת.

כך מארגני העצרת הפכו את הרצח הפוליטי הנורא של יצחק רבין ז"ל לעוד יותר פוליטיקה של ימינו. הרי לכם "שמאל" שמתבייש לומר לימין: אתם הסתתם, אתם לא התחרטתם ולא התנצלתם. אין לכם מקום בעצרת לזכר הנרצח. מתוך פוליטיקה קטנה וגדולה ו"ממלכתיות", מוחלים לימין על מעשיו טרם הרצח. "דרכנו" - זו אינה דרכי.

אפילו יוסי יונה, שמאלני מתון לדעת הכול, צייץ השבוע:

"פולי ברונשטיין, תנועת דרכנו: ״השנה החלטנו להזמין אל הבמה בעצרת השנתית לזכר רבין את הפוליטיקאים עצמם, שמייצגים את התפיסות השונות ביחס לרצח...״ שאלה. האם גם האמירה ״רבין בוגד״ היא אחת מהתפיסות שלהן צריך לתת ביטוי בעצרת?"

להלן הציוץ: https://twitter.com/YossiYonah/status/1058666202476752896

מה זאת אומרת "התפיסות השונות בנוגע לרצח"? יש כאן עובדות, לא תפיסות. יש רוצח מורשע, יש מסיתים חסרי חרטה. ויש פוליטיקה חנפנית למפלגת השלטון.

כך כתבה זהבה גלאון, גם כן מהשמאל המתון:
"להזמין את השר הנגבי מראשי המסיתים נגד רבין לנאום בעצרת לזכרו, זו החלטה שמשכיחה את ההסתה שקדמה לרצח של פוליטיקאים ורבנים, ואת העובדה שרבין נרצח בשל חתימתו על "הסכם אוסלו", ומשחררת מאחריות את מי שאפשר להתמודד עם המחלוקת באמצעות כוונת האקדח. "

כדי שלא נשכח: מדוע רצח יגאל עמיר את רבין? התשובה תמונה בהסכמי אוסלו שחתם עליהם ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ז"ל. בעקבות הבחירות לכנסת ה-13 (יוני 1992) התחולל מהפך פוליטי: לאחר 15 שנות שלטון רצופות, הובס הליכוד, והוקמה ממשלת עבודה-מרצ-ש"ס בראשות יצחק רבין, שהתחייבה להגיע להסדר עם הפלסטינים תוך תשעה חודשים. חד"ש תמכה בממשלה מבחוץ. בפגישה עם סיעת חד"ש, שהתקיימה לאחר הבחירות, הסביר רבין כי אף שאינו מזמין את חד"ש להשתתף בקואליציה, הוא מייחס חשיבות רבה לשיתוף הפעולה הפוליטי איתה. הייתה זו הפעם הראשונה בתולדות הכנסת, שראש ממשלה הציע לסיעת חד"ש (ולסיעת מק"י שקדמה לה) סוג של ברית פוליטית. הפלג הימני הקיצוני של התנועה הציונית, בהנהגת איתמר בן-גביר ואחרים, התנגד להסכמי אוסלו מטעמיו שלו, ובראשם שמירה על הגזל של ההתנחלויות (שודדים מסוג זה לא אוהבים, ככלות הכול, לוותר על שללם, אפילו אם מדובר בחלק קטן ממנו) ועל "ארץ ישראל השלמה" בה האמינו מתוקף אמונתם המשיחית. התוצאה: מתנקש אכזר שירה שלושה כדורים ורצח בדם קר את ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ז"ל וכן - למעשה - את הסכמי אוסלו.

לבסוף, תראו את המסמך המזעזע הזה. במאי 1994 שלח אהרון דומב, מראשי מועצת יש"ע מכתב לרבין בו הזהיר כי התבטאויות נגד הימין יובילו לרצח פוליטי. דומב הדגיש במכתב (ספק הזהיר, ספק איים), כי אם רבין ז"ל לא ישנה את דרכיו הוא "יישא באחריות עקיפה" לאותו רצח פוליטי. בבקשה מארגני העצרת! אלו הם אנשי הימין שאת חבריהם הזמנתם לעצרת!


 
מי שמזמין את הנגבי ודומיו לעצרת לזכר ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל יורק על קברו.

מאמר שכתבתי בעבר על רצח רבין והסכמי אוסלו:
https://lohemetzedek.blogspot.com/2015/11/20.html

les élections municipales en Israël, démocratiques ou non?

Mardi 30 octobre a eu lieu les élections municipales en Israël. Ont elkes été vraiment démocratiques comme le veut "la seule démocratie au Moyen Orient"?


 
Voici des problémes qui ont eu lieu:

1. Des personnes se sont plaintes qu' ont á votés á leurs places.

2. Dans chaques bureau de votes, il y aurait du avoir 3 représentants de 3 paris différents. Mais ce ne c' est pas passé. Souvent il y en a eu 1 seul ou 2.

3. Pour voter pour le maire, le papier et l' enveloppe étaient blanc. Dans certains bureaux, il en manquait alors les électeurs ont pu voter seulement pour le conseille municipal (de couleur jaune).

4. On demandait á certains électeurs qui ne comprenaient pas l' hébreux correctement, de laisser les envellopes ouvertes.

5. A Haifa, le maire sortant á essayé que la canditate qui s' opposait á lui ne puisse pas se représenter. Elle a été élue.

6. Les parties ultra orthodoxes ne mettent pas de femmes comme candidates



C' est seulement une liste partielle des probléme. Qui a dit démocratie et ne l' a pas reçu?